הקלימורות בצרפת

התחלנו את היום באי הגלידה הידוע גם בכינויו "איל דה לואי". גילינו שחנות הגלידה המפורסמת ברתיון נסגרה לשיפוצים, אך אל דאגה – במקומה נפתחו כ-3,476 סניפים אחרים של אותה גלידה בהמשך הרחוב המרכזי של האי. בין חנויות הגלידה הרבות נהנינו מחנויות מתוקות וגם מקרפ מתוק וקרפ מלוח, במסעדת קרפים קטנה שמצטיינת בסיידר האלכוהולי שלה:

המשכנו לאי הנוסף – איל דה לה סיטה, שם הבטנו בשיפוצים של כנסיית נוטרדאם ובעיקר ניסינו לנוח מעט כי הרגליים של כולנו כאבו ודאבו מהמאמץ המצטבר של גמיעת אלפי הצעדים של פריז.

לאחר מנוחה לקחנו מטרו למה שתוכנן להיות גולת הכותרת של היום (ואולי של הטיול בכלל) – פסטיבל ל'אטה דו קאנאל! פסטיבל מגניב שבו עולים על מעבורת -שאטל בתעלות שבצפון פריז, נהנים מדרינק ומוזיקה חיה על המעבורת, וכל כמה מאות מטרים יש עצירה להופעה, מסיבת ריקודים או ספורט ימי מגניב. משהו מהמם 🤩

הבעיה היחידה (מלבד זה שתמי שכחה את כרטיסיית המטרו שלנו, אז היינו צריכים לרכוש כרטיסי נסיעה נוספים) היתה שהגענו וגילינו שבעצם אין פסטיבל כזה 🤔 יש איזה מזח שעוברת בו מעבורת מצ'וקמקת פעם בחצי שעה, ועולים עליה הורים עם ילדים קטנים לסיבוב של שעתיים… מרוב ההפתעה שכחנו לצלם. היה זה רגע של אכזבה ונפילה במצברוח, חוץ מאשר אצל דפנה שהצילה את המצב! היא עודדה את כולם, הזכירה לנו שאנחנו בפריז (!) והציעה לחשב מסלול מחדש.

אז חישבנו מסלול מחדש, והחלטנו להקדים את התכנית של מחרתיים וליסוע למונמרטר, לראות את אגרבה, אה, סליחה, את הסקרה קר. אבל היה שווה את זה:

אחרי שזכינו להאזין למיסה קצרה (ואחרי פגישה קצרה עם הנזירה מיס הא), יצאנו אל כיכר האמנים הסמוכה והבטנו באמנים מציירים עוברי אורח:

נסענו חזרה הביתה, ועל אף מידת העייפות הקיצונית, ירדנו לעוד ארוחת ערב קלה ודרינק בקפה ההומה שמתחת לבית. נותרו יומיים בפריז, ואז הביתה.. אמן ונרי יחזיר לנו את מוזלי ♡